המדע מחפש משמעות / דני גליק

מחשבות לפני שינה - הפעם על ספר של חבר, דני גליק, "המדע מחפש משמעות - מסע להבנת המוח, התודעה והרצון החופשי".

זהו ספר שמבקש להתמודד עם השאלות הגדולות ביותר של הקיום האנושי. דני מוביל את הקורא במסע מרתק: מהסקירה המדעית הבסיסית על עולם החומר והביולוגיה, דרך ההסבר על תפקוד המוח ויצירת תפיסה וזיכרון, אל טבעו של הרגש והתודעה, ולבסוף אל השאלה המורכבת של הרצון החופשי ואל מסגרת מחשבתית חדשה ומפתיעה למוסר אנושי. זהו ספר שאינו קל, אך מתגמל מאוד - כזה שמרחיב אופקים ומלווה את הקורא זמן רב אחרי שסיים את הדף האחרון.

גילוי נאות - את הספר קראתי עוד בגרסתו שלפני העריכה, מדפי A4, תוך כדי שהפרקים הבאים עוד נכתבים. הייתה לי מן הסתם גישה בלתי אמצעית לדני, ודיברנו ארוכות על הנושאים העולים בספר. בשל כך אני אפילו לא מתיימר להיות אובייקטיבי, ואולי אפילו יותר חשוב - עלול לפספס הסבר לא שלם או לא מדויק בספר ולהשלים אותו עם מחשבות והערות שעלו בשיחות בינינו.

הספר מורכב מחמישה חלקים. חלק ראשון מתאר את המדע הבסיסי שמתחיל מחקר עולם המקרו, עובר למבנה התא, אבולוציה, גנטיקה וטעימה קצרה לגבי בעייתיות בחקר התודעה. החלק הראשון מהווה בסיס לפרקים הבאים ומצליח להישאר מצומצם ולא לגלוש לאין-ספור הרחבות והסברים על עוד ועוד גילויים חשובים בהיסטוריה של המדע. מי שירצה להתעמק בנושאים אלו ימצא רשימה עשירה של רפרנסים בסוף הספר.

החלק השני של הספר מספר על תפקודו של המוח ומסביר כיצד חלקי המוח פועלים יחד ומייצרים תפיסה והבנה של המציאות: כיצד נוירונים בודדים מפעילים זה את זה, ואיך קשרים של מיליוני נוירונים מייצרים הבנה וזיכרון. מהי למידה, איך המוח מעבד מידע ומוציא פקודות למערכת העצבים הפריפריאלית.

למשל, כאשר אנו רואים תפוח, תהליך זיהוי האובייקט במוח קורה כאשר קבוצת הנוירונים המציינת תפוח מפעילה זה את זה ומדכאת קבוצות נוירונים אחרות, המציינות אובייקטים אחרים. במקרה שבו אנו מסתכלים בציור המפורסם של ארנב–ברווז (עמוד 152), שתי קבוצות הנוירונים - קבוצה המציינת ארנב וקבוצה המציינת ברווז - מתחרות זו בזו ולכן קשה לנו להחליט על מה אנו מסתכלים.

"ציור הארנב–ברווז הוא דוגמה לדינמיות של התודעה: אנחנו מזהים ארנב, אך בבחינה נוספת אנחנו מגלים שטעינו, ושמדובר בברווז. עכשיו אנחנו מזהים ברווז שרק נראה לנו בטעות כמו ארנב, אבל בחינה נוספת מגלה שמדובר, בכל זאת, בארנב, וחוזר חלילה."

יצא לי לקרוא על פעילות המוח בספרים רבים וברמות שונות של פירוט. לדעתי, דני מצליח לפרק את המנגנון לחלקים בסיסיים ולהרכיב בחזרה תמונה ברורה של תופעות כמו זיכרון, תפיסה ולמידה.

לאחר שאנו מבינים שהפעילות של המוח מוסברת על ידי אינטראקציות של מיליארדי נוירונים, שמתאחדים לקבוצות, מייצרים קשרים בין סוגי מידע שונים ובונים יכולת תגובה למידע שאנו קולטים מהסביבה - בחלק השלישי דני כותב על תודעה. 

הפרק מתחיל מהסבר שרגש הוא בעצם תחושה גופנית: "כשהשכן שלי צועק בבהלה 'שריפה!', הנוירונים של האמיגדלה שלי מתעוררים מיד. הם אצים-רצים ומעוררים נוירונים אחרים שגורמים לתגובות שונות בגוף: אני מזיע, שרירי הפנים שלי מתכווצים בהבעה מסוימת, הלב שלי פועם במהירות, ושרירי הגוף נעשים מתוחים ודרוכים. תגובות אחרות אני מרגיש אך בקושי – למשל, הנשימה נעשית שטחית ומהירה יותר, בלוטות הרוק מפרישות מעט פחות רוק. בשלב הבא, התגובה הגופנית המיוחדת שנוצרה גורמת להתעוררות של אזורים במוח המזהים תחושות גופניות. לבסוף אני נותן פרשנות לתחושות הללו וקורא להן בשם – פחד."

מי שעשה פעם מדיטציה, או אפילו סתם התעניין מבלי לתרגל בעצמו, בטח מכיר את הקשר בין רגש לתחושות גופניות. כמו כן הוא מכיר את "מעגל הקסמים של הרגש" המתאר את התנודתיות של הרגש העולה לסירוגין בתודעתנו. קשה לתפוס תנודתיות זו ביום-יום מעבר לרעש הרקע של תפקודנו, אבל מספיק לתרגל מדיטציה כמה דקות כדי לשים לב שקשה לנו יותר להשקיט רגשות מסוימים מאחרים. כעס, פחד, עצב – אלו רגשות שיעלו שוב ושוב בתודעתנו ולפעמים ידרשו מאמץ רב עד שנצליח להתגבר. ההסבר לזה הוא אבולוציוני – זה שהפחד לא נעלם מהר והחזיק אותנו דרוכים עזר לנו לשמור מרחק מטורף, וכך העלה את שרידותנו. מנגד, כאשר פחד מועצם והופך לחרדה, מנגנון זה עלול להשתלט עלינו ולאמלל אותנו.

"הקשרים בין מחשבות, תחושות גופניות וזיכרונות הקשורים לכעס אינם מתרחשים כך סתם, אלא נובעים מחיבורים סמויים בין נוירונים במוחנו: כשאנו כועסים מופעלים בו-זמנית חלקים שונים במוח המופקדים על שלושת ההיבטים הללו של כעס: נראה שאזורים אלה מפעילים זה את זה וכך מתחזקים הדדית."

מנגנון הרגש, סיבתיות תכליתית המאפשרת ליצורים חיים להשיג מטרות ולמידה אינסטרומנטלית מובילים את דני להגדיר את המודעות כ"יכולת להפנות את תשומת הלב באופן תכליתי וגמיש", וזה מתאפשר במצבים שבהם המידע המגיע אלינו נגיש לכלל המוח. דני נותן הסבר אבולוציוני לכך שיש צורך בסוג כזה של תודעה, המאפשרת ניצול של כלל המוח ולכן תגובה מותאמת לסיטואציה - גמישה ותכליתית יותר.

הפרק הרביעי של הספר מדבר על רצון: מהו רצון והאם הוא חופשי. דני שואל איפה כדאי לחפש את הרצון החופשי - בעומק הרציונליות או אולי דווקא בהחלטה חפוזה ואינטואיטיבית?

"מרכיב אחד הוא שיקול דעת, שמוביל אותנו להחלטה בצורה מושכלת, רציונלית; לכאורה זו התגלמותה העליונה של התבונה האנושית הטהורה, ואולי בכך מתבטאת רוח האדם האין-סופית, המתעלה מעל עולם החומר הדומם. מרכיב שני הוא היפוכו של שיקול הדעת – החלטה בגלל נחמה רגעית, מכיוון שכך ודווקא כך מתחשק לי עכשיו; בהחלטה כזו מתקיימת כנראה התחושה החזקה ביותר של חופש, ולכן אולי דווקא זהו ביטויו המוחלט של רצון חופשי."

ראשית, דני טוען שאין רצון חופשי כמו שנהוג לחשוב עליו - רצון מיסטי שמגיע מאיזה "אני" מופשט, שמתקיים לו אי-שם במוח או מחוצה לו, ובהחלטיות שלו מפעיל תהליכים פיזיולוגיים. החלטה להרים את יד ימיני ולנופף בה לשלום מרגישה לנו כבחירה שלנו, אבל איפה בדיוק נעשתה בחירה זו? הנוירונים העבירו מידע מהעין למרכז הראייה, משם נוירונים אחרים העבירו את המידע לאזורים האחראים לזיהוי אובייקטים; זיהינו אנשים הולכים על המדרכה, בניינים, רמזור שבדיוק התחלף לאדום, מכונית נעצרת, יוצא אדם נוסף; זיהינו שזה חבר; נוירונים מופעלים כל הזמן; אנחנו מרגישים שמחה, נוירונים המפעילים את מיתרי הקול ומזיזים את השפתיים; אנחנו קוראים בשמו ומרימים יד ימין לשלום. איפה ברצף הזה של סיבות ותוצאות נעשתה הבחירה החופשית? הרי כל התהליכים שתיארתי הם דטרמיניסטיים לחלוטין, ואין שום מקום בשרשרת האירועים הללו להתערבות של רצון שיכול לשנות את זרימת המטענים החשמליים ברשת העצבים שלנו.

האם יכולתי לא להרים את היד? לא. כלומר כן - אבל רק אם משהו בשרשרת ההפעלות היה שונה. רק אם התודעה של אותו הרגע, פעילות נוירונית במוח, הייתה שונה. למשל, אם הייתי חולם לילה לפי שהחבר הזה בגד בי, ואז במקביל לרגש של שמחה היה מתעורר אצלי גם חשד כלשהו או תחושה לא נעימה, ואז נוירונים אחרים היו מופעלים ומשתיקים את הנוירונים שפקדו על היד שלי לעלות. במקרה שאינני זוכר את החלום, אולי אף לא הייתי מצליח להסביר לעצמי למה "בחרתי" לא לנופף לחברי, והייתי מהרהר על זה בהמשך כל אותו היום.

אם כך, בשרשרת ההפעלות של נוירונים אין מקום להחלטה חופשית, והאינטואיציה שלנו לגבי הרצון החופשי מוטעית. דני טוען שכל החלטה במוחנו נקבעת על ידי גורמים חיצוניים, על ידי החיבורים הייחודיים בין הנוירונים שנקבעו על ידי גורמים חיצוניים בהם נתקלנו במהלך חיינו, ועל ידי הגנטיקה הייחודית שלנו. גורם נוסף בשרשרת הפעלת נוירונים אל עבר ההחלטה הוא התודעה שלנו, שגם היא אוסף תהליכים עצביים במוח.

"כאשר אנחנו אומרים שיוהאן בוחר מרצונו החופשי בין מים לתה, אין זה משנה שהבחירה הזו מתחוללת לפי חוקי הפיזיקה באמצעות חיבורים במוחו - מה שמשנה הוא שהתודעה של יוהאן מעורבת בבחירה, גם אם התודעה הזו עצמה היא תהליך פיזיקלי במוחו של יוהאן."

דני מציע להגדיר את הרצון החופשי כמידת ההשפעה של התודעה על ההחלטה המתקבלת, ובכך השפעת התודעה על המעשים שלנו ועל המציאות שסביבנו.

"בכל פעם שבה אני מצליח להיות מודע למניעים שלי ולתהליכים המובילים לבחירות שאני מבצע, הדבר מאפשר לי חופש רב יותר לבחור - חופש במובן שהגדרתי, אשר בו המודעות שלי משפיעה על מעשיי."

בעיניי, הגדרה זו מבלבלת ולא עוזרת להבין את הקו העדין בין זה שאין רצון חופשי (כפי שאנו רגילים לחשוב עליו) לבין ההצעה של דני שעדיין אפשר לדבר על בחירה במובן של השפעת התודעה על קבלת ההחלטות.

לדעתי, נוח יותר להיפרד לגמרי מקיומו של "הרצון החופשי" ולדבר רק על בחירה מודעת ונטייה של אנשים לבחירות מסוימות על פני אחרות. האישיות שלנו - הצורה הייחודית של חיבורי הנוירונים במוחנו - שנקבעו על ידי גורמים חיצוניים והגנטיקה שלנו, מייצרת מפה של בחירות אפשריות לכל סיטואציה. מפה זו כל הזמן משתנה, והתודעה - כפי שדני בחר להגדירה - משפיעה גם היא על צורת המפה. במצב נתון, הבחירה נעשית לפי צורת המפה באותו הרגע.

"כאשר אני קורא, מדבר או חושב על בעיות מוסריות או על גישות מוסריות שונות, הדבר גורם לי להתבונן באופן שונה במקצת על העולם: משהו משתנה במוחי; קשרים מסוימים מתחזקים ואחרים נחלשים; וגם התנהגותי תשתנה במידה-מה."

אין מדובר בסתירה למה שדני מציע; לטעמי פשוט היה קל יותר לקרוא לבחירה זו "בחירה מודעת" ולא "בחירה חופשית", כי המושג "בחירה חופשית" תפוס ומתקשר אצלנו לבחירה חופשית מיסטית שמחוץ לתהליכים הפיזיקליים של המוח.

לאחר "מבוא" מפורט של 4 החלקים הראשונים של הספר, אנו מגיעים לחלק העיקרי של הספר שמדבר על מוסר -  אם אין רצון חופשי מיסטי, רצון שאנו רגילים לשייך למעשיהם של עצמנו ושל אנשים סביבנו - כיצד עלינו לשפוט מעשיהם של אנשים סביבנו? מה רמת האחריות שלנו ושל אנשים סביבנו למעשיהם?

על מנת למפות שיטות מוסר דני מציע שנביט על חמש מערכות מוסריות רגשיות: (1) כבוד לסמכות, (2) נאמנות לקבוצה, (3) הוגנות והשאיפה לצדק, (4) גועל או טוהרה ו(5) אמפתיה ורגש החמלה. מערכות מוסריות רגשיות אלו עומדות בבסיס הרגש המוסרי שקובע את בחירותינו ואת מה שאנו קוראים לו "מוסר". תעדוף של רגש מוסרי מסוים תלוי בתודעה, וכמו כל החלטה אחרת במוחנו - גם במבנה אישיות (כלומר בחיבורים הייחודיים בין הנוירונים שנקבעו על ידי גורמים חיצוניים בהם נתקלנו במהלך חיינו, וכמובן הגנטיקה הייחודית שלנו).

לא צריך להתאמץ כדי להבין שלרגש המוסרי של כבוד לסמכות ונאמנות לקבוצה יכולים להיות גם צדדים אפלים ( "רק מילאתי פקודות"). גם להיטהרות מוסרית יכול להיות צד אפל - יש בנו רצון אינטואיטיבי להתרחק ואף להשמיד את מה שגורם לנו להרגיש גועל. רגש ההוגנות מבוסס על שיפוט מתמיד של עצמנו ושל הסובבים אותנו. אבחר לתגמל את מי שעזר לי ולהעניש את מי שפגע בי. אבל איך שופטים אנשים אם ראינו שאין להם רצון חופשי? נשארנו עם אמפתיה המבוססת על אינטואיציה שלפיה, בדומה לעצמי, גם יצורים אחרים יכולים להרגיש.

על מנת לשכנע את הקורא לבחור ברגש מוסרי של אמפתיה, דני מציע ניסוי מחשבתי יפה שבו התודעה שלנו כל הזמן מתחלפת עם תודעות של הסובבים אותנו. תצטרכו לקרוא את הספר כדי להתעמק בניסוי, אבל הרעיון המרכזי הוא מה שנקרא "מסך הבערות". במקור, עיקרון של מסך הבערות שימש תיאוריה לצדק חברתי - לפני שמחליטים על חוקים צריך לשכוח כל שייכות לקבוצה, כי רק כך החוקים שנחוקק יהיו באמת צודקים. דני הולך עוד צעד ומציע מסך בערות מתמשך, ולא רק לפני חקיקת חוקים - בכל רגע עלי להחליט בלי לדעת היכן אני עלול למצוא את עצמי.

"לרעיון שלפיו אני קיים רק ברגע הנוכחי יש תועלת בנושא אחד חשוב: בחירתו של מוסר נכון. המוסר שבו אני מחזיק קובע למה אתן משמעות ולמה לא; ולכן כאשר אני רוצה לבחור בין מוסר אחד למוסר אחר, מבלי להניח את המבוקש ולהחליט על משמעות מראש, אני צריך להיפטר לרגע מכל המשמעויות שאני מייחס לדברים בעולם. זו מטרתו של התרגיל המחשבתי שביצענו: לוותר אפילו על המשמעות הבסיסית ביותר – החשיבות המיוחדת שאני נותן לקשר בין תודעתי בהווה לתודעתי בעבר או בעתיד. איך נראה הרעיון של מוסר מנקודת המבט המיוחדת הזו? מוסר הוא התשובה לשאלה כיצד להחליט בין אפשרויות פעולה שונות. אני, דני של הרגע הזה, צריך לבצע את ההחלטה הזו. אבל ההחלטה הזו תשפיע רק על מי שיהיה בעתיד – על דני של עוד כמה רגעים, על דני של עוד שעה, יום ואולי גם שנה; ואולי גם על אנשים ויצורים אחרים רבים נוספים, החל מעכבר בחצר וכלה בשכן שלי. אינני מייחס משמעות מיוחדת לקשר הספציפי שלי עם אף אחד מאלה – מה שאפשר להרגיש אם אני מדמיין שאני יכול למצוא את עצמי בתוך גופו של כל אחד מהם. לפיכך, כולם שווי ערך בעיניי. פירוש הדבר הוא שכל מוסר שאבחר בו צריך להיות אוניברסלי: מוסר שמתייחס באופן שוויוני לכל מי שיש לו תודעה."

אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר הנהדר של דני. זהו ספר הדורש מאמץ מהקורא, במיוחד למי שלא הרהר בעצמו בנושאים אלו. למרות ריבוי הנושאים ועומק הניתוח, דני מצליח לשמור על גובה העיניים עם הקורא, לתת דוגמאות ולהישאר מאוד מחובר לחוויות יומיומיות שעוזרות להבין נושאים מורכבים. "המדע מחפש משמעות" הוא ספר שמצליח לעשות משהו נדיר: לקחת תחומים עצומים ומורכבים כמו מוח, תודעה, רצון ומוסר ולזקק מהם מסע אינטלקטואלי שמזמין את הקורא לחשוב מחדש על עצמו ועל העולם. הוא לא מפשט יתר על המידה ולא מתחמק מהשאלות הקשות, ובכל זאת נשאר אנושי, נגיש ומלא סקרנות.

נובמבר 2025